הלוואי שהיו מצביעים למפלגה כמו שקונים מכנסיים וחולצה
במסגרת חלק מהשיחות על המערכת הציבורית, על אופן תפקוד נבחרי ונבחרות הציבור ואפילו על המחאות החברתיות עולה גם השאלה "למי כבר יש להצביע בבחירות?" ומהם סדרי העדיפויות.
חלק חושבים שהנושא המדיני-ביטחוני הוא הכי חשוב, בעיני חלק הנושא החברתי-כלכלי יותר חשוב ואצל חלק נושאים אחרים כמו חינוך, איכות הסביבה ועוד. כל אחד ואחת לפי השקפת עולמו/ה ומתוך נקודות הכאב שלו/ה.
אחת הביקורות שלפעמים נשמעות היא שלבחור מפלגה זה לא כמו לקנות איזשהו מוצר. ממה שאני רואה, קורא, חושב, מרגיש ומתרשם, הלוואי שהיו עושים את אותם השיקולים, או בניסוח מעט שונה: הלוואי שהיו מצביעים למפלגה כמו שקונים מכנסיים וחולצה.
כשבאים לקנות מכנסיים וחולצה הולכים לפעמים לכמה חנויות בגדים, יודעים את המידה (בערך לפחות), יודעים מה כבר יש ומה יכול להתאים למה שרוצים וצריכים.
כשמחפשים בגדים לא הולכים לחנויות חשמל וספרים, לא הולכים לחנות שהיא יקרה מדיי (בדרך כלל), או שהבגדים שנקנו בה בעבר נהרסו מהר. חלק מהאנשים לא יילכו לחנות שקיבלו בה יחס רע, או שראו שמתייחסים שם רע לעובדים וכדומה.
יש חנויות טובות שחוזרים אליהן שוב ושוב, יש חנויות שפעם אחת מספיקה לדעת שלא מתאימות (ולא חוזרים אליהן) ויש גם כאלה שכמעט מייד בכניסה יודעים ומרגישים שלא מתאים ויוצאים במהרה... לעומת זאת, ההצבעה למפלגה בבחירות אינה תמיד בדרך כזאת.
יש אנשים שמתנגדים לכל הקומבינות והשחיתויות, אבל ימשיכו להצביע למפלגות שמצביעות בעד חוק ההסדרים (יכול להיות שאם היו קוראים לזה "חוק הקומבינה" זה היה יותר ברור). זו הדרך שבה עוקפים ומבטלים חוקים, זו הדרך שבה לפעמים פקידות האוצר מקדמת או בולמת מדיניות של נבחרי הציבור וחמור מכך, זו הדרך שבה עובדים על הציבור (במקום לעבוד למען הציבור). התנאים שבהם חוק ההסדרים גובש אינם רלוונטיים לדעתי כיום ויש מקום להרבה יותר שקיפות לגבי האופן שבו מעבירים חוקים וכספים בתחומים השונים. באופן דומה, סעיפי חוקי התקציב הם ה"אני מאמין" הכלכלי-חברתי האמיתי של הח"כים והשרים ולא כל מיני הצהרות יפות שאומרים ללא כיסוי.
יש אנשים שבטוחים שהפרטה וכלכלה חופשית נותנים ביחד פתרונות טובים להרבה דברים ואח"כ מוחים שהמדינה מסירה אחריותה מאותם התחומים ושתנאי העובדים נפגעים. בהרבה תחומים גם אני בעד כלכלה תחרותית, אבל בהחלט נגד כלכלה חופשית שבה חלק מהתאגידים (והטייקונים) עושים חופשי מה שרוצים, לא רוצים שייגעו להם ברווחים, אבל יודעים לדרוש שיימחקו להם הפסדים. תנאים שכמעט אף אדם פרטי או בעל/ת עסק קטן לא מקבלים.
יש אנשים שבטוחים שהכל ייסתדר אם מדינת ישראל תחזור לגבולות 1967 (הגבולות מלפני מלחמת ששת הימים) ואז יהיה שלום (הקצנה של גישת "שטחים תמורת שלום"). חלק מהמטיפים לגישה זו לא תמיד יודעים איפה עובר הגבול ועלולים להיות מופתעים אם ייסתכלו במפה. בנוסף, לא ברור מדוע נבחרו דווקא קוי גבול האלו (היו פיגועים ומלחמות גם לפני מלחמת ששת הימים וגם אחרי). חשוב גם לציין ששלום זה לא רק שלא יורים ושאין פיגועים.
להבדיל, יש כאלה שבטוחים ש"אין עם מי לדבר" (וחלק אפילו חושבים שאין על מה לדבר) ושאין סיכוי לשלום. כדאי לזכור שגם בצד השני יש אנשים ושלא כולם אותו הדבר.
המשותף למחזיקים בדעות הללו ("שטחים תמורת שלום" ו"אין עם מי לדבר") הוא שהרבה פעמים מוכנים לוותר על הנושאים האחרים בגלל הנושא הזה.
התמקדתי בנושאים הללו כי הם הנושאים המרכזיים של אנשים בבואם להצביע בבחירות (למיטב הבנתי והתרשמותי) והנושאים העיקריים של חלק מהמחאות.
אציין מראש שעם חלק מהמחאות החברתיות אני מסכים (בעיקר סביב נושאיי יוקר המחייה, הדיור והעסקים הקטנים) ואפילו קצת מעורב בחלק מהנושאים, מתוך גישה של אזרחות אקטיבית ופעולה לא אלימה. מבחינתי, העובדה שרוב המחאות החברתיות אינן אלימות היא טובה (גם מבחינת עקרונית וגם מבחינה מעשית של תמיכה רחבה), יפה, מרשימה ואפילו מפתיעה - מקווה שימשיכו בדרך טובה ולא אלימה ושיובילו לשיפורים בהרבה תחומים.
היות ואני בעד שקיפות ציבורית (כלכלית-חברתית-פוליטית-מדינית), אציין שמבחינתי זכויות האדם והאזרח הם הנושאים החשובים ביותר, לצד חינוך ואיכות הסביבה. מבחינתי זכותו/ה של כל אחד ואחת לעצב את חייו/ה הפרטיים כרצונו/ה, כל עוד לא פגע/ה באחרים, באחריותו/ה וללא כפייה. שני תחומים נוספים שמדורגים אצלי גבוה הם כאמור חינוך וסביבה ואני בעד להעביר אליהם יותר תקציבים ומשאבים (לצד רפורמות שיש לבצע בהם), כולל על חשבון תחומים אחרים. כל אלו שמדברים על זה שצריך לשנות ושאין לזה מחיר, משלים את עצמם ואת הציבור.
לדעתי יכול להיות הרבה יותר נחמד ושווה להיאבק בשביל זה.
חלק מהמאבק היה ויהיה במסגרת המחאות החברתיות, במסגרת הפגנות וכל מיני יוזמות ופעילויות, חלק מהמאבק הוא באופן שבו אנחנו בוחרים להתנהל ולהתנהג כמעט כל יום (כאנשים, כאזרחים וכצרכנים) וחלק מהמאבק יהיה גם בבחירות בקלפי בעוד כמה חודשים.
ולגבי הגישה ש"זה לא משנה" ו"למה בכלל להצביע", כדאי לזכור ש:
* מי שלא מצביע/ה מחליש/ה את העמדות שהוא/היא תומך/ת בהן ומחזק/ת את העמדות שהיא/הוא מתנגד/ת להן
* כדאי לחשוב איזה מפלגות היית רוצה לראות בכנסת אחרי הבחירות ולהצביע לאחת מהן (זו שהכי טובה מבחינתך, או זו שההצבעה עבורה היא הפשרה הכי קטנה מבחינתך...)
* ככל שיותר אנשים יצביעו יותר אנשים יהיו מרוצים מאלו שייבחרו
לסיכום, בפשטות, קצר ולעניין - אם נבחר מפלגה כמו שבוחרים מכנסיים וחולצה יש סיכוי שנהיה יותר מרוצים מאיך שנבחרי ונבחרות הציבור שלנו נראים ועובדים (בשבילנו).
לתגובות, כאן או בדוא"ל
תודה שקראת, אסף
גישתי היא שאפשר לשפר ושזה תלוי גם בכל אחד ואחת מאיתנו. תחשבו בעצמכם ותיהנו מהחיים.
